2023 מְחַבֵּר: Bailey Leapman | [email protected]. שונה לאחרונה: 2023-05-20 22:47
פגישת טיפול קצרה בודדת למבוגרים עם פוביה מתישה עכבישים לכל החיים הביאה לשינויים מתמשכים בתגובת המוח לפחד.
הטיפול היה כל כך מוצלח, שהמבוגרים הצליחו לגעת או להחזיק טרנטולה בידיהם החשופות שישה חודשים לאחר הטיפול, מדווח מחקר חדש ברפואה נורת'מערבית.
זהו המחקר הראשון שמתעד את השינויים המוחיים המיידיים והארוכים לאחר הטיפול וכדי להמחיש כיצד המוח מתארגן מחדש לטווח ארוך כדי להפחית פחד כתוצאה מהטיפול.הממצאים מראים את היעילות המתמשכת של טיפול בחשיפה קצרה לפוביה ומציעים כיוונים חדשים לטיפול בפוביות והפרעות חרדה אחרות.
"לפני הטיפול, חלק מהמשתתפים הללו לא ילכו על הדשא מחשש לעכבישים או היו נשארים מחוץ לביתם או מהחדר במעונות במשך ימים אם הם חושבים שיש עכביש", אמרה קתרינה האונר, לאחר דוקטורט בנוירולוגיה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת נורת'ווסטרן פיינברג ומחבר ראשי של המאמר, שפורסם ב-Proceedings of the National Academy of Sciences. "אבל אחרי טיפול של שעתיים או שלוש, הם הצליחו ללכת ישר ולגעת או להחזיק בטרנטולה. והם עדיין יכלו לגעת בה אחרי שישה חודשים. הם היו נרגשים ממה שהם השיגו."
המחקר עם 12 מבוגרים נערך כשהאונר היה סטודנט לתואר שני במעבדתה של סוזן מינקה, פרופסור לפסיכולוגיה ב-Northwestern.
פחד מעכבישים הוא תת-סוג של הפרעת חרדה הנקראת פוביה ספציפית, אחת מהפרעות החרדה השכיחות ביותר הפוגעות בכ-7 אחוזים מהאוכלוסייה. פוביות ספציפיות נפוצות כוללות גם פחד מדם, מחטים, נחשים, מעופפים וחללים סגורים.
הטיפול כלל התקרבות הדרגתית לעכביש. לפני הפגישה, המשתתפים אפילו פחדו להסתכל על תמונות של עכבישים. כאשר הם עשו זאת, אזורי המוח הקשורים לתגובת פחד - האמיגדלה, האינסולה וקליפת המוח ה-Cingulate - הוארו בפעילות בסריקת fMRI. לאחר מכן, כשהתבקשו לנסות לגעת בטרנטולה בטרריום סגור או להתקרב אליה הכי קרוב שאפשר, הם לא הצליחו להתקרב יותר מ-10 רגל בממוצע.
במהלך הטיפול, המשתתפים לימדו על טרנטולות ולמדו שהמחשבות הקטסטרופליות שלהם לגביהן אינן נכונות. "הם חשבו שהטרנטולה עשויה לקפוץ מהכלוב ולהיכנס אליהן", אמר האונר. "כמה חשבו שהטרנטולה מסוגלת לתכנן משהו רע כדי לפגוע בהם בכוונה. הייתי מלמד אותם שהטרנטולה שברירית ויותר מעוניינת לנסות להסתיר את עצמה."
הם למדו בהדרגה להתקרב אל הטרנטולה בצעדים איטיים עד שהצליחו לגעת בחלק החיצוני של הטרריום. אחר כך הם נגעו בטרנטולה עם מכחול, כפפה ובסופו של דבר ליטפו אותה בידיים חשופות או החזיקו בה.
"הם יראו כמה הוא רך ושהתנועות שלו מאוד צפויות וניתנות לשליטה", אמר האונר. "רוב הטרנטולות אינן אגרסיביות, יש להן רק מוניטין רע."
מיד לאחר הטיפול, סריקת fMRI הראתה כי אזורי המוח הקשורים לפחד פחתו בפעילות כאשר אנשים נתקלו בתמונות העכביש, ירידה שנמשכה שישה חודשים לאחר הטיפול.
כאשר אותם משתתפים התבקשו לגעת בטרנטולה שישה חודשים מאוחר יותר, "הם הלכו ישר אליה ונגעו בה", אמר האונר. "זה היה מדהים לראות כי נזכרתי כמה הם היו מפוחדים בהתחלה וכל כך הרבה זמן עבר מאז הטיפול."
האונר גם יכול היה לחזות עבור מי הטיפול יהיה היעיל ביותר בהתבסס על פעילות המוח של הפרט מיד לאחר הטיפול. משתתפים עם מדידות גבוהות יותר של פעילות באזורי מוח הקשורים לתפיסה חזותית של גירויים מפחדים מיד לאחר הטיפול, נטו הרבה יותר להראות את הפחד הנמוך ביותר מעכבישים שישה חודשים מאוחר יותר.
"זה מצביע על כך שתצפיות בפעילות המוח מיד לאחר הטיפול עשויות להיות כלי עתידי שימושי בחיזוי התוצאה ארוכת הטווח של אדם", אמר האונר.
היא גם מצאה שאזורי המוח הקשורים לעיכוב פחד הראו שינויים רק מיד לאחר הטיפול בחשיפה ולא לאחר שישה חודשים, מה שמצביע על כך שמנגנוני מוח שונים עשויים להיות אחראים להפחתת פחד מיידי לעומת ארוך טווח.
